לפני כחמש שנים הוספתי שורה חדשה לכללי הבית. בבית שלי לא אחזיק שום דבר שגורם לי להרגיש רע. אם זה לא יפה לי, לא נעים לי, ובטח אם זה גורם לי להרגיש אשמה, זה לא מקבל מקום אצלי בבית.
ברגע שהתחלתי לחשוב על זה, חשבתי שזה מאוד מוזר שבחיים שלי אף אחד לא אמר לי שמותר להיפטר מדברים סתם כי הם גורמים לי להרגיש רע עם עצמי.
בעקבות התובנה הזאת לקחתי בגדים שחיכו כבר חודשים לתיקון, ונתתי לעצמי שבוע לתקן אותם או למסור אותם. אספתי את כל הספרים שאמרו לי שאני צריכה לקרוא, ובמהלך כמה ערבים נתתי לכל ספר 10 עמודים לשכנע אותי שהוא שווה קריאת המשך, ומה שלא הקסים אותי הלך. מצאתי בתים חדשים לכמה דברי נוי שהיו די חמודים אבל עיצבנו אותי כל שבוע כשניסיתי להוריד להם אבק, או עיצבנו אותי עוד יותר כששכחתי להוריד להם אבק.
וזה נשמע שינוי קטן, אבל הרגשתי שזה מאוד שיפור את איכות החיים שלי ואת החיבה שלי לבית שלי. לא הבנתי בכלל כמה כל הדברים הקטנים שישבו בתוך הבית ודרשו את האנרגיה ותשומת הלב שלי השפיעו עליי עד ששיחררתי אותם.
להרבה מאיתנו קשה להיפטר מחפצים. כי אולי הם יהיו שימושיים. כי הם עלו לנו כסף. כי מישהו נתן לנו. כי הכוננית תיראה ריקה. כי אולי יום אחד….
אבל תחשבי שכל דבר שבבית שלנו לא רק מחכה שנשתמש בו, אלא גם לוקח מאיתנו. צריך לאחסן אותו (ואולי אפילו לקנות לו "פתרון אחסון" מגניב מאיקאה). צריך לנקות אותו. אם עוברים דירה צריך לארוז אותו ,להעביר אותו וכו. אולי צריך לדאוג לו שלא יישבר או יירטב. ותמיד (לפחות בנגב) צריך להוריד אבק מסביב לו. אני לא אומרת שצריך לזרוק את כל מה שיש בבית, בטח לא דברים שמשרתים אותנו, שמשמחים אותנו, ושמשפרים את איכות חיינו. אבל כן מציעה לשקול גם את יתרונות וגם את החסרונות של הדברים שממלאים את ביתינו.
אם שנה לא תיקנתי חולצה או לא קראתי ספר, ופעם בשבוע אני נזכרת בכך ומצטערת על כך, אבל זה אף פעם לא מגיע לראש סדר העדיפויות שלי, לא עדיף שהבגד או הספר או מה שלא יהיה יילך למישהו שכן צריך אותו?
ובלמה שאני אתן לחתיכת כותנה לגרום לי להרגיש אשמה?