יש תקופות שבהן אני מרגישה שהדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות בשביל המטופלות והמטופלים שלי זה להסביר להם שכולם מרגישים כמוהם.
אחרי הסלמה, אחרי סגר, לפני פסח, או מה שלא יהיה, אנשים באים אליי אחד אחרי השני ומסבירים לי כמה כאובים ולחוצים ועייפים הם מרגישים, וכולם בטוחים שהם אנשים חלשים במיוחד או לא יודעים לטפל בעצמם או שיש בעיה איתם. ואז כשאני אומרת להם שהם הבן אדם השלישי שאומר לי את זה היום והשש עשרה שאומר לי את זה השבוע הם פתאום נרגעים כשהם מבנים שזה לא שיש בעיה איתם, הם פשוט מגיבים באופן טבעי למה שקורה בסביבה.
כשאנחנו מתמודדים עם לחץ מוגבר אנחנו באופן אינסטיקטיבי מתכנסים פנימה, לתוך הבית, לתוך המשפחה, לתוך עצמינו, ומתגוננים ממה שקור בחוץ. דווקא בזמנים שאנחנו הכי צריכים לשמור על חיבור וקשר עם האנשים מסביב שיכולים לעזור ולתמוך בנו. יכול להיות מאוד קשה לצאת, לבקר, להתקשר, לשאול ולבקש כשאנחנו מתמודדים עם קשיים וסובלים מלחצים או כאבים. ועוד תוסיפו קורונה ומצב בטחוני כשבאמת מסוכן לצאת מהבית ואנשים יכולים להרגיש מאוד מבודדים. אבל הרבה פעמים הקשר עם הסביבה יכולה להקל מאוד על החוויה שלנו, לפחות בזה שנדע שאנחנו לא לבד.
אז רק שתדעי: את לא לבד. הרבה אנשים סובלים מהחמרה בכאבים. יש עוד אנשים עם קשיי שינה. יש עוד אנשים שרוצים פשוט לברוח מהבית באמצע הלילה. להמון ילדים יש בעיות התנהגות ולאף אחד לא הולך קל עם בית ספר בזום. יש עוד אנשים שרוצים לצרוח על המשפחה. או לעבור לאוסרטליה. או לא לראות שוב את הבן זוג לעולם. עברנו שנה בלתי נסבלת, ואנחנו ממשיכים לסבול. וזה לא פייר וזה לא אשמתך. ואת לא לבד.