לפני כחמש שנים קראתי את הספר A Grief Observed של ק.ס. לואיס. הסופר מתאר את חוויתו במהלך מות אשתו האהובה מסרטן אחרי רק שלוש שנות נישואין. בספר הוא מתבונן בחווית האבלות ומשתף תובנות שלו מהתקופה הקשה הזאת.
אני לא יודעת אם יש לי תובנות מיוחדות, אבל אני מבינה את הרצון לצפות באבלות. הצופה מרוחק מההתרחשות, מנותק מהחוויה הפיזית והרגשית. אולי פעם הייתי חושבת שמדובר בהכחשה. אבל לא כך הדבר.
אני נזכרת בשנה האחרונה של לימודים ברפואה סינית. למדנו על תהליך האבל בפילוסופיה הסינית. ממש בקצרה, מטרת התהליך היא לאפשר לגוף זמן לעכל את השינוי והאובדן בלי לסבול מהתקף לב או טרואמה פיזית אחרת בעקבות השוק.
הרגשות של עצבות וכעס, והיכולת המנטלית של חשיבה אמורים להתחלף ביניהם, כל אחד שולט בתורו. הרגשות מתשנות כל הזמן כדי שלא ניתקע בקיצוניות לכאן או לכאן.
השמיים מדהימים היום. גם אתמול היו יפים להפליא. איזו עונה יפה זאת במושב.
אני זוכרת בספר A Fine and Private Place של פיטר ביגל הרוחות יכלו לחוש רק את תופעות שהקדישו להן תשומת לב בחיים. רק אנשים שהקשיבו לשירתן את הציפורים בהיותם חיים שמעו אותה אחרי מותם, רק אנשים ששמו לב לרעש של רכבים בכביש יכלו לשמוע משאיות עוברות ליד בית הקברות.
אני לא מודאגת מהמוות, אבל חושבת על הזקנה. לפעמים נדמה לי שכשהמוח מתחיל לאבד את יכולותיו, אנשים נשארים עם ההרגלים שבנו לעצמם במהלך החיים. אני רוצה להתרגל להעריך את היופי של השמיים.
השבעה מחזירה אותי למצב חווייתי. אני יושבת עם הכלבה על הדשא בחצר של בית ההורים ומרגישה את השמש על פני. זה נמשך עד שהכלבה קולטת שציפור מתקרבת לקערת האוכל שלה (קרי, פחות מ-200 מטר מהאוכל).
כשהייתי ילדה, ההורים שלי שלחו כסף כל חודש לרווחת ס., ילד בקניה. הכסף הלך לספק מים נקיים לכפר שלו. התוכנית לא איפשרה לאנשים לתת כסף ישירות לילדי הכפר, אבל עודדו שליחת מכתבים, תמונות וספרים.
אני זוכרת שכתבנו מכתבים לס., הסתכלנו בתמונות של ביתו, בחרנו ספרים שקיווינו שיאהב. אני זוכרת שאמא שלי החליטה לשלוח לו 20,000 מיל מתחת למים, ונראה לי גם מסביב לעולם בשמונים יום.
ס. מצאה את אמא שלי בפייסבוק לפני כמה שנים. הוא עבר לגור בעיר הבירה של קניה, למד באוניברסיטה, התחתן והביא תינוק לעולם.
הוא הודה להורים שלי שעודדו אותו לקרוא ולהשקיע בלימודי אנגלית, ולבסוף לעשות תואר באוניברסיטה. הוא סיפר לנו שהורים שלו נהרגו בתאונת דרכים, והודות לזה שהוא למד ועשה תואר הוא מסוגל לכלכל את כל האחים הקטנים שלו, בנוסף לאישה ולתינוק שלו.
אחותי יצרה איתו קשר בערב שאמא שלי נפטרה כדי להודיע לו, והוא ביקש ממנה שתקרא מכתב ממנו בהלוויה. בין היתר הוא כתב שהוא רוצה שאנשים יידעו שאמא שלי שינתה לא רק את מסלול חייו, אלא גם של שמונת האנשים שהוא עכשיו תומך בהם.
אני מהרהרת במכתב שלו, ומבינה שזו תשובה אחת לשאלה איך אפשר להצדיק שליחת כספים לאפריקה כשיש ילדים שסובלים מעוני נוראי פה בשכונה שלנו. הכוח של שער המטבע. אני לא יודעת כמה כסף ההורים שלי שלחו כל חודש, אבל אני יודעת שלא היה להם הרבה. דולרים, וספרים, הם הרבה יותר משמעותיים במקומות מסויימים.
עכשיו אני סקרנית. כמה כסף ההורים שלו תרמו כל חודש? אבא שלי לא זוכר. אני מוצאת את שם האירגון, נכנסת לאתר שלהם: Plan International. באמת? 33 דולרים לחודש? אני יודעת שאני לא אמורה לקבל החלטות לגבי כסף בתקופה הזאת, אבל מעודדים מתן צדקה. אני מוצאת את כרטיס האשראי שלי. התחייבתי לעזור לבנות בית ספר לילדה בת 3 במדינה שבחיים לא שמעתי עליה (ואני לא גרועה כל כך בגאוגרפיה). הגלגל מסתובב לו.
חברה מהממת מביאה מרק, מחממת אותו במטבח, ומגישה כוסות של מרק חם לכל המשפחה. ממש מצילת חיים. יש לנו אוכל מספיק ודי, אוכל בריא וטעים שהכינו כאן משפחות מהמושב, אבל אני בעיקר אוכלת עוגיות ריבה מאחת הערכות שקיבלנו. ידעתם שיש דבר כזה 'ערכת אבלות'? עד לפי יום אני לא ידעתי.
המסורת היהודית לא סומכת על אבלים שיכינו לעצמם אוכל ויאכלו אותו. לכן הארוחות שמביאים לנו. הדוד שלי מנסה לדאוג לזה שאנחנו באמת נאכל.
השבת מתקרבת. כולם ממהרים להתקלח בזמן שמותר לנו. שכנים הביאו אוכל לשבת, פלטה גדולה ומיחם. שלוש משפחות יושבות שבעה במושב היום, אז הלו"ז לשבת ששלחו בוואטסאף צפוף מאוד. לפחות אני לא צריכה להתרוצץ בין הבתים ולהאכיל את כולם כמו השכנים שלנו.