אני אוהבת ימי צום.
בדרך כלל לקראת סוף הצום אני כבר לא כל כך מתלהבת. אז אני עייפה, עצבנית וסובלת מכאב ראש פרונטלי. אבל הרעיון עצמו, ותיכנון היום הם נהדרים.
אני קמה מאוחר, כי אני לא צריכה להכין ארוחת בוקר, לאכול ארוחת בוקר, להכין ארוחת צהריים, לארוז ארוחת צהריים, לשטוף כלים.
בדרך לקליניקה אני מרגישה קלילה וחופשיה. לא משנה לי אם שכחתי את האוזניות ואני יודעת שהסוללה שלי לא תיגמר ותשאיר אותי בלי מוסיקה לנסיעה הביתה.
אני מתחילה את העבודה בלי לחץ. אני תמיד קובעת לעצמי חצי שעה הפסקה בין כל שני מטופלים, ומסיימת והולכת הביתה מוקדם. אני לא צריכה לדאוג שאיחור אחד ייגרר עד סוף היום.
רוב הסיכויים שיש לי כמה דברים להספיק ברשימת המשימות שלי, אבל אולי חצי מהכמות של יום רגיל. אני יודעת שאני צריכה להתחשב במצבי. לתת לעצמי זמן לעשות דברים בצורה איטית ונינוחה. לא להעמיס על עצמי.
בין מטופלים ומשימות אני לא צריכה לעשות שום דבר חוץ מלנוח. האמת שאני חייבת למטופלים שלי לנוח. מגיעה להם מטפלת שיכולה לתפקד. ואם אנשים התקשרו או שלחו הודעות הם לא מתעבצנים אם אני לא חוזרת אליהם מיד. ברגע שאני מספרת להם שאני בצום הם מופתעים שאני בכלל עונה להם היום. הדתיים יודעים איך זה, ומי שלא צם חושב שזה הרבה יותר קשה ממה שזה באמת.
למרות כאבי הראש, ימי צום הם תמיד בין הימים הכי פרודוקטיביים שלי בשנה.
אחרי כל צום אני שואלת את עצמי למה אני לא עושה את זה כל יום? למה אני מרגישה צורך להעמיס את עצמי ביותר מדי משימות? להתעלם מחוק הופשטטר (לעולם יידרש לך יותר זמן משציפית, גם אחרי שהבאת בחשבון את חוק הופשטטר.)
אני לא בטוחה ב-100 אחוז, אבל אני עובדת על התשובה.
בכמה מובנים חוויית החודש הראשון של האבלות דומה קצת ליום צום ארוך מואד. ואחד הדברים הברורים מאוד היה שאני צריכה לתת לעצמי לעשות דברים לאט ובקלילות, ולא להעמיס על עצמי יותר ממה שאני יכולה באמת לעשות.
לא תמיד הצלחתי, אבל ניסיתי. ואולי זה יישמע קצת מוזר, אבל היה לי חודש מאוד פרודקטיבי.
נראה אם הפעם הצלחתי להפנים את הלקח. אני צריכה לקבל את העובדה שאני בן אדם, ולתת לעצמי רשות להיות אנושית.
לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
תודה רבה על ההתבוננות הכל כך אמיתית, וההיכרות עם חוק הופשטטר. כמו שכתוב בתהילים מו: הרפו ודעו כי אנוכי אלקים
אמן