יש לי הערכה חדשה למצוות ומנהגי האבלות ביהדות. אני לא יכולה לדמיין איך הייתי עוברת את השבוע הזה בלי מסרגת להחזיק אותי. אני לא אגיד שיש לי הערכה חדשה לחשיבות של קהילה, אבל אולי מחודשת.
מעכשיו יהיה לי חשוב יותר ללכת לנחם אבלים בשבעה. ואני יודעת שאם אני מביאה אוכל הוא צריך להיות מוכן לאכילה, ואם זה זמן לארוחה אז לתת להם את האוכל בידיים. אני יודעת שבפעם הבאה שאגיע לבית לנחם אציץ לתוך המטבח ואשטוף כלים אם יש.
אני נכנסת לפייסבוק. אולי לא כדאי. אנחנו לא אמורים להיות בציבור. האם פייסבוק נחשב? אבל הוא גם דרך עיקרית לתקשר עם אנשים מסויימים, כולל אחותי בחו"ל.
אני רואה שהבת הקטנה של אחד המרצים שלי מהמכללה נפטרה. היא נולדה עם מחלה גנטית נדירה. זה אולי לא מפתיע, אבל בכל זאת נורא מעבר ליכולתי להבין.
אני מתחילה לחשב. אם אנחנו נקום ביום רביעי והם יושבים עד יום שישי, מבחינה תאורטית הייתי יכולה ללכת לנחם. אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה.
הימים מתחילים להתמזג בידיים שלי. רצף האירועים היה צריך להיות פשוט להבנה. בלילה של רביעי היא נפטרה, חמישי היה ההלוויה, שישי היום הראשון אחרי ההלוויה, שבת קודש ועכשיו יום ראשון. אבל אנחנו ממשיכים לשאול אחד את השני, האם זה באמת רק יום ראשון?